המרחב אשר בו בחרנו לעסוק,הוא בית המקדש. ההגעה למרחב זה מתחילה הרבה לפני המקום הפיסי עצמו.
לטקס הגעה זה קוראים טמנוס. תהליך זה מתחיל בעלייה לרגל לירושלים, דרך ארוכה שאדם צריך לעבור במועדים קבועים בשנה, ומכניסים אותו להלך רוח טקסי ומעמדי.
לאחר המסע המפרך מגיע האדם להר הבית עצמו. כאן מתחילה לפעול היררכיה של חללים, אשר מעבירה את האדם תהליך הגורם למקום להיחשב כקדוש.
בטבעת החיצונית מצוייה רחבת הר הבית והכניסות אליה הן בצד הרחוק, כאשר מנגד מתחם בית המקדש. לאחר מכן, הטבעת מתהדקת והאדם מגיע לרחבת הכניסה של בית המקדש, שם נמצאים הנשים והמצורעים אשר מייצגים את ההתפלגות הפרקטית הלא נורמטיבית המתקיימת במרחב זה. אנשים אלה לא מורשים להיכנס לרחבה הראשית של בית המקדש, ואף מופרדים ממנה פיסית, ע"י חומה.
לאחר מכן, מצוייה הכניסה הראשית של בית המקדש, אשר בה "הנורמטיבים" עוסקים בהקרבת קורבנות לאל, מנהג רווח בתקופה זו. בבית המקדש עצמו נמצאים שלושה חללים: 1. האולם שאליו מורשים להיכנס רק הלוויים (מיעוט מצומצם ונבחר מהעם שעבד בקודש). 2. ההיכל (כוהני דת במעמד גבוה יותר מהלווייים). 3. ואחרון הוא הדביר, קודש הקודשים של בית המקדש, הוא החלל בו נמצאים ארון הברית עם לוחות הברית בתוכו. אליו מורשה להיכנס אך ורק הכהן הגדול, במועד אחד בשנה- יום כיפור. ארון הברית הוא הדבר הקדוש ביותר ליהודים, והוא מצוי בחלל הקדוש ביותר ליהודים. איפיוני חלל זה הם: הרמטיות וסגירות "והסוד הגדול הזה" שמצוי בחלל בעל התכונות המיוחדות האלה, מתווה את המכלול לכל תהליך הטמנוס, על כל היבטיו וחלליו השונים.
קודש הקודשים הופך את הר הבית למרחב ממשמע, שהצופה במקרה הנ"ל הינו האל הכל יכול.
בטרנפורמציה שערכנו ניסינו לשבש את מהלך הכוחות הקיים, ולגרום לשבר בהתנהלות הנורמטיבית של המקום, ליצור מקום נגד.
יצרנו חריצה בדפנות קודש הקודשים אשר חושפות ומאפשרות הצצה לדבר הקדוש שנמצא בפנים. התערבות זו הפכה את המקום למקום של פריצות וביטלה את המשמוע אשר כופה עלייך המקום.
למעשה "המלך הוא עירום".
